אי בצבעים עזים

מאת: מרב סריג, גלובס ג'י | 28 במרץ 2014

האי זנזיבר בחוף המזרחי של אפריקה הוא לא רק יעד חופשה אקזוטי עם חופים ודקלי קוקוס. הוא מציע רקמה עשירה ומרתקת של תרבויות מגוונות, נופים צבעוניים, ניחוחות תבלין והיסטוריה רוויה בדם.

בבוקר שבו נלסון מנדלה מת בכו השמיים בזנזיבר. גשם טרופי חזק הכה בשבילי הריזורט המטופחים, וחולו הדק והלבן של חוף נונגווי הפך לכהה ולבוצי מעט. ממרפסת החדר, מבעד לטיפות הכבדות, נראו מי האוקיינוס ההודי טורקיזיים ועמוקים אפילו יותר. חשתי עצבות, ועם זאת גם בת מזל, על כך שביום שזה קרה שהיתי ביבשת שלמען רבים מתושביה מנדלה נלחם.

רדתי לחדר האוכל, בוחנת את פניהם של עובדי מלון Hideaway of Nungwi , מנסה לפענח את לבם. ” זה יום קשה מאוד”, אמר לי אחמד חסן, האחראי על מסעדות החוף במלון. “מנדלה היה האבא שלנו, הוא שמר עלינו כמו איש משפחה, חור גדול נפער. אני לא רואה מישהו שיכול להחליף אותו. אין יותר מישהו שיילחם למעננו, אין מי שינהיג אותנו. נותרנו לבד”. “כשמישהו שאתה אוהב מת, עצוב לך”, הוסיפה במבוכה מלצרית בחדר האוכל, שיערה קלוע צמות דקיקות המשוכות לאחור, חיוכה חושף שיניים צחורות. ” זה אובדן גדול לאפריקה”.

לא מפתיע שכך הם מרגישים, שכן העבדות ודיכוי השחורים הם חלק מכאיב ובלתי נפרד מההיסטוריה של האי היפהפה הזה, שבמשך שנים היווה מרכז סחר בינלאומי לעבדי. במאה ה-18, עת הכיבוש העות’מאני, נסחרו העבדים בזנזיבר כמו שנסחרו שיני פילים וזהב. גברים, נשים וילדים נסחרו תמורת חרוזים, תבואה ובדים. הסוחרים אספו קבוצות גדולות של עבדים, לעתים כאלף, ושלחו אותם בסירות דייגים קטנות אל החוף. מתוך אלה שבכלל הגיעו אל החוף הורדו רק בעלי פוטנציאל העבודה, ואלה נמכרו למרבה במחיר.

תאי העבדים, עמדת ההצלפות

ב-1870 נחתם בזנזיבר הסכם להפסקת העבדות, אולם סחר העבדים הבלתי חוקי נמשך בה עוד שנים לאחר מכן. גם האירועים שהתרחשו באי בשנות ה-60 של המאה הקודמת לא שינו רבות את המצב החברתי. זנזיבר הפכה לעצמאית, והוכרז על שלטון אפריקאי באי. בעקבותיו באה מהפכה אזרחית, שבמהלכה גורשו ערבים והודים רבים מזנזיבר. אבל הערבים עדיין נחשבים לעילית העשירה, ההודים אמידים ברובם, ואילו בני הבנטו השחורים ממשיכים להתפרנס בעיקר מדיג ומחקלאות, ולהוות את הקבוצה הענייה ביותר באי.

עדות לעבדות הקשה מצאנו במערות העבדים בסטון טאון (Stone Town), עיר הבירה. המערות החשוכות הן תאי בטון עם תקרות נמוכות שנחצבו באבן, ושימשו כלא זמני לעבדים לפני מכירתם. ביקור בהן הוא חוויה לא פשוטה, שמועצמת ביום מותו של מנהיג כמנדלה.

אפשר לחוש בהן היטב איך נכלאו העבדים כפופים, קשורים בשלשלאות זה לזה בידיהם וברגליהם, ללא אוורור, מים ואוכל, כשאת צרכיהם הם עושים בתעלה צרה שעוברת בין משטחי הבטון. לא פלא שרבים מהם לא שרדו. “את העבדים בחרו לפי חוזקם”, סיפר המדריך. “היו מכים אותם, ומי שהיה עמיד מספיק למכות היה הראשון להימכר. הגבוהים והחזקים נמכרו קודם, הנשים נבחרו לפי חוזק ילדיהן ובריאותם”.

הכתבה המלאה:

zanzibar-merav-1