היי,
כמעט שבועיים אחרי ששבנו ארצה, ורק כעת מתיישבת לכתוב ולסכם, אולי משום שהדברים טרם שקעו בנו, והחוויות עדיין צפות, מוארות כל הזמן באור אחר, חד ובוהק יותר ויותר, ורגעים של התרגשות, התפעלות ואושר מוסיפים להציף את הראש ואת הלב.
קשה להעביר במילים את החוויה. גם תמונות לא מסייעות. צריך לנשום אותה פנימה, לשהות בתוכה ולתת לנו לעבור בתוכה, ולחוויה לעבור דרכנו. כל מה שאכתוב כאן, יהיה צר ומצומצם לעומת התחושות שהתעוררו תוך כדי המסע, ואלו ששבות ומסעירות.
יצאתי לטנזניה עם שני בניי, יובל וגל, כדי לחגוג בר מצווה ליובל, בני בכורי. פגשנו שותפות מקסימות למסע שגם הן חגגו בת מצווה -חנה, לני וקורל, פגשנו אריות ולביאות, זברות, גנו, היפופוטם, נמרים, ג’ירפות, צבועים, קופים…אבל בעיקר פגשנו את עצמנו ונפגשנו מחדש עם ילדותנו: עם האושר המציף, עם ההתפעלות התמימה והפשוטה מן הטבע, עם המפגש הישיר עם הילדים המקומיים, עם הרגש האנושי שמחבר אדם לאדם ועם הטבע האנושי הבסיסי המבקש מגע ישיר עם היקום על כל ברואיו. העיניים איימו להתעוור מן הירוק סביב, אך הנשמה ביקשה לתפוס עוד ועד מן הירוק-ירוק הזה.
כולנו, מבוגרים וילדים, צעקנו מהתרגשות למול לביאה הטורפת גנו צעיר, ועוד יותר למול 15 גורי אריות הרצים שמחים לקראת אמותיהן, שבאו לקרוא להם לאכול. ישנם רגעים שהרעידו את הלב, ריגשו עד דמעות וייחקקו, כנראה, לנצח. זהו רק רגע אחד כזה, וכמותו היו עוד מאות.
כל זה לא היה מתרחש לולא הארגון והליווי המקצועי של צוות ספארי קומפני מן היום שבו התיישבנו בתל אביב “לתפור” את המסע על פי צרכינו ועד ליום שבו נחתנו בחזרה בארץ.
אלוהים נמצא, ללא ספק, בסרנגטי, אבל עדיין לא ויתר על הפרטים הקטנים, והפרטים הקטנים שייכים לצוות שהיה מאחורי הקלעים ולצידנו. כמו למשל, בציוות המושלם של יושבי הג’יפ, כמו מתנת בר ובת המצווה שהוענקה לילדים ברוח המסאי, כמו קערת הפסח שהמתינה לנו בערב החג, בתי המלון המפנקים והמענה לכל פניה ובקשה.
בהקשר זה אני מבקשת להודות במיוחד לאליה המקסים, שהיה תמיד ברקע, עם החיוך, השקט והנכונות האמיתית לעזור. דבר מזה אינו מובן מאליו.
אז תודה, ושוב תודה!
רויטל פרזון
