מאת: רויטל חורש, מגזין את | 20 במאי 2013
לטייל בסוואנות יפיפיות לצד להקות ענק של זברות ואנטילופות, לשבת ליד מדורת השבט לפטפט עם אוטויה (“נולדה כשאבא הלך להשיג אוכל”) וסמברגווה (“צבוע שאוכל עזים”), לצלם שקיעות מהסרטים ולישון באוהלים פשוטים או בלודג’ים מפנקים. רשמי מסע מהמקום ששימש השראה לסרט “מלך האריות”.
לאנשים החיים בלב ליבו של העולם המערבי, טיול בטנזניה הוא הרבה יותר מקפיצה גיאוגרפית קטנה. זהו מסע בזמן המאפשר מפגש עם שרידים אחרונים של עולם הולך ונעלם של שבטים נוודים למחצה, המקיימים אורח חיים שמרבית האנושות שכחה ממנו. בשמורות הטבע היפיפיות של טנזניה, במזרח אפריקה עדיין זוכרים את מה שרובנו שכחנו. כשרעבים – צדים או מלקטים משהו, כשצמאים – מטפסים למרומי גזע באובב חלול וגולים מי גשמים שנאגרו בו או חופרים בור ומקווים לטוב. אין צורך לייפות את הגיל כי לשנים אין משמעות, אין לחץ לעמוד בלוחות הזמנים כי לא מתכננים שום דבר מראש, ואף אחד כאן לא ממהר לשום מקום, אלא אם כן רודפת אחריו חיית טרף, ואין דאגה כי אין נכסים. עד לפני 12,000 שנים האנושות כולה חייתה כך.
את המסע הזה הובילה רונית הרשקוביץ, קונסולית הכבוד של זמביה בישראל (ושל טנזניה עד לא מזמן) ובעלת “ספארי קומפני”, שרוקמת טיולים בהתאמה אישית. זהו מסע מרהיב ומטלטל בזכות מפגשים עם אנשי המקום ונציגי השבטים הקדמונים, ובזכות הנוף היפיפה והלא נגוע שבו מסתובבות חיות בר בהמוניהן.