11 באפריל 2013

דן יניב, מתנדב בבית ספר מאמא רוז בלוסקה, זמביה

בדומה ליוזמת מחשב לכל ילד, בלוסקה יש עכביש בכל חדר… למרות שהעכביש של האמבטיה בדיוק עבר עכשיו למסדרון אז אני כבר לא יודע מה יהיה.
אפשר לנחש שאני בסטרס מהעניין, למרות שהם בסך הכל לא העכבישים הכי נוראיים שיצא לי לראות. (ראו תמונה).

אז מה עשינו עד עכשיו?

הכרנו קצת את העיר. יש פה פערים מאד גדולים בין העשירים לעניים, כשמצד אחד יש קניונים מערביים לגמרי, עם פאסט-פוד, קומפלקסים של קולנוע וסופרים ענקיים, ומצד שני ברחובות הקומפאונד ילדים רצים יחפים ומלוכלכים.
לפי נאור, האיש שלנו בלוסקה, זמביה שונה מהרבה מדינות אחרות באפריקה בכך שיש בה גם מעמד ביניים. במקומות כמו טנזניה למשל יש או עשירים מאד או עניים מאד, אבל כאן יש גם איזשהו מעמד ביניים, כמו למשל האישה שאצלה אנחנו שוכרים את הדירה.

יש פה חלוקה מאד ברורה למעמדות – והמקום שבו אתה גר הוא כמה שאתה שווה. החלוקה אפילו כמעט מצחיקה כי יש מעמד ביניים נמוך, מעמד ביניים גבוה, מעמד גבוה נמוך, מעמד בינוני בינוני ומעמד נמוך גבוה עם קמצוץ בינוניות. טוב, אולי הגזמתי אבל אתם מבינים את הרעיון. כשנסענו שלשום בעיר עם נאור עברנו על פני ארבע שכונות שהוא הגדיר כמעמד בינוני כשכל אחת מהן הייתה קצת יותר טובה מהשנייה.

מצד שני מה שחשוב להבין הוא שלמרות שהחלוקה למעמדות ברורה – אין התנשאות, ואף מעמד לא רואה את עצמו כנעלה על האחרים – גם כי כל המעמדות נמצאים באיזשהו מאבק הישרדותי וגם כי מבחינתם זה שהיום יש לי, זה בזכות אלוהים וזה שמחר לא יהיה לי – זה גם תלוי באלוהים.
השכונות היותר גרועות נקראות “קומפאונד”, ובית הספר שאנחנו מתנדבים בו נמצא באחת השכונות האלה. בלי קשר לזה הזמבזיים נראים כמו אנשים נחמדים ומאד פטריוטיים. יש כאן קטע די חזק עם חולצות של נבחרת הכדורגל.

מבחינת מזג אוויר – בגדול חם ולח ויתושי (שזה כולל מלא עקיצות וזמזומים מעצבנים ליד האוזניים כשאתה מנסה לישון), אבל מדי פעם יורד גשם שמקרר את האווירה. אתמול ירד פשוט מבול .בגלל היתושים יצאנו במסע קשה ועקוב מדם בעקבות כילה – היינו באיזה חמישה סופרים שונים ובכולם ניכר היה שהם יודעים על מה אנחנו מדברים – אבל שאין להם כזה.
עד שמצאנו כילה… לא קנינו אותה כי לא היינו בטוחים איזה גודל אנחנו צריכים ובמקביל גם קנינו כזה דוחה יתושים ששמים בחשמל. אז אנחנו שמים בו את מבטחנו ונראה מה יהיה.

היום היינו יום שלם בבית ספר:

בית הספר מאד מרשים. יש שם בערך ארבעים תלמידים בכיתה שהגודל שלה הוא פחות מהסלון בבית שלנו. הילדים יושבים בשלשות על ספסלים. הילדים סופר מנומסים ושקטים. הם משתתפים בשיעור וכל דבר מעניין אותם והם מוכנים לנסות כל דבר. צוות המורים מאד נחמד גם כן.
כרגע אנחנו קצת מבולבלים בקשר למקום שבו אנחנו נוכל להיכנס ולעזור בבית הספר. מראש ידענו שאנחנו לא רוצים רק להעביר שיעורים – כי אנחנו מרגישים שזה משהו שלא יישאר ממנו הרבה אחרי שנעזוב. בית הספר עצמו עדיין לא יודע איך לאכול אותנו כי לא היו בו מתנדבים עד עכשיו. הם מתייחסים אלינו כמו אל מורים שבאו ללמד אבל זה לא מה שאנחנו רוצים לעשות.

אנחנו מגלגלים כל מיני רעיונות כמו להקים סוג של תנועת נוער, לעשות חוג אומנות אחר הצהריים וכדומה – אבל כרגע עדיין מרגישים צורך לצפות וללמוד כדי להבין מה הצרכים. מאמא רוז, המנהלת של בית הספר – הציעה שאלך לראות מה קורה במרפאה של הקומפאונד ואולי אוכל להשתלב גם שם.

כמה מילים על מאמא רוז – האישה שהקימה את בית הספר ומנהלת אותו. היא הקימה את בית הספר לפני בערך עשר שנים. היא התחילה עם שני תלמידים שהיא לימדה בחדר שבו היא גרה. היא הראתה לנו אותו, ועדיין מצויירות על הקיר אותיות ה-ABC.

בהמשך היא התרחבה ונתנה פיתרונות לעוד ועוד ילדים ובמקביל התחילה לעבוד על השגת תרומות. התרומות מבוססות על נוצרים ממדינות כמו אנגליה וסקוטלנד שתורמים כסף. בעזרת הכסף הזה היא בנתה מבנה נוסף ושכרה מבנה שצמוד אליו – וכרגע לומדים בבית הספר כשבע מאות תלמידים. היא עצמה אגב למדה חינוך באנגליה, והייתה מורה שלושים שנה. היא החלה ללמד ב-1962 – כשהבריטים עוד שלטו בזמביה.
היום היא חיה במתחם בית הספר עם שלושה יתומים שהיא אימצה. הילדים הביולוגיים שלה גרים חלק באוסטרליה וחלק באנגליה.

למידע בנוגע להתנדבות בזמביה, נא ליצור קשר במס’ 03-5617021 או במייל mamaroselusaka@gmail.com.

ספרו לחברים: