מאת: טל בשן ל”סופשבוע”, מעריב

חופשה בזנזיבר – קרוב יותר, אפריקאי יותר, טורקיז יותר. אי ירוק בים, חמישה ימים בזנזיבר, אי טרופי מושלם.

שתי אצבעות מתחת לקניה, שש מעלות מקו המשווה, חמש שעות טיסה מנתב”ג, ואתם בזנזיבר, אי טרופי אמיתי מוקף במימי טורקיז עם עצי קוקוס ובננה, פרחי בוגנוויליה ופרפרים ססגוניים. טל בשן חזרה מוקסמת מהאי הבתולי נטולי הדיוטי-פרי והקזינו שחופיו צחורים ותושביו מאירי פנים.

יש מקומות שרק כדי להגות את שמם האקזוטי שוב ושוב שווה לנסוע אליהם, וזנזיבר מבחינתי היה אחד מהם. לא, זה לא זימבבוואה, ולא, זה לא הפאב הידוע באבן גבירול. זנזיבר, אי קטן באוקיינוס ההודי, סמוך לטנזניה, שתי אצבעות מתחת לקניה, שש מעלות מקו המשווה, חמש שעות טיסה ישירה מנתב”ג. אי טרופי אמיתי, ממש כמו ג’מייקה או פורטו ריקו. אותו נוף, אותה צמחייה, אותם מים בצבע טורקיז וחול לבן, רק קרוב יותר ויותר שחור, אפריקאי, סווהילי, מוסלמי ונטול ישראלים (עדין).

“חמש שעות מכאן ואתה בעולם אחר, אתה מלך” ספרה לי לפני שנתיים רונית הרשקוביץ, בלונדינית נמרצת בעלת חושים עסקיים מפותחים, מפעילת תיירות שהתמחתה בהוצאת קבוצות למקומות כמו איי סיישל וקניה. היום היא כבר מיסיז רונית, קונוסולית הכבוד של טנזניה בישראל.

אז איפה היינו? בטיסת הצ’רטר הצפופה בדרך לזנזיבר, יורדים לאיטנו ממפרץ אילת לאורך חצי האי ערב, תימן ואריתריאה. כל כך טרי ואקזוטי, שגם הדיילות לא ידעו לומר לנו בשום שלב ואופן היכן אנחנו נמצאים ומה המדבר הענק הזה שם למטה, תימן? סודאן? הטייס אמר שזה דר-א-סאלאם.

אגב צ’רטרים, כולנו כבר מבינים שאין ארוחות חינם, ובשביל דילים מוזלים צריך להקריב משהו בחיים. במקרה דנן בחרו מארגני הטיול לדחוס 220 איש למטוס בעל תקן של כ-180 מקומות. את הכיסאות לא היה אפשר לכופף לאחור, הרגלים נדחסו במרחב של אפס סנטימטרים, וכיוון שהפעם היה לי הכבוד להיות נוסעת משלמת כמו כולם , אין לי בעיה מוסרית לציין שהטיסה הלוך וחזור לזנזיבר בפוזיציה של קרונות בקר היא קוץ – אולי היחיד – באליית זנזיבר הקסומה. אלא שכרגע זה מה שיש. אין טיסות ישירות לזנזיבר. ומי שרוצה לטוס כמו גדול צריך לשלשל סכום לא קטן על טיסה יקרה לקניה ומשם לאי. ואם כבר בסבל עסקינן, כשירות לקוראינו נזכיר שבלי חיסונים – כדורים נגד מלריה וחיסון נגד קדחת צהובה – אין כניסה לאי. לא מפני שבזנזיבר יש סכנת הדבקות בקדחת, מסבירים לנו, אלא מחשש שהתיירים יביאו עמם את המחלה לכאן.

למרבה המזל, כמו עם לידות, שוכחים את כל ייסורי הצירים כשרואים מה יוצא עוד מלמעלה אי לא גדול, לבן חופים, מוקף במימי טורקיז שרואים רק בפרסומות של מפעל הפיס. נוחתים בין עצי קוקוס ובננה, ואחרי שמתרגלים לגל החום המכה בפנים (בחורף הטמפ’ הממוצעת כאן היא 30 מעלות) מחכה לנו עוד תזכורת נוגעת ללב לעובדה שהגענו ליעד בתולי, עדין לא מורגל בתיירות, שרגל ישראלים תאבי דיוטי פרי עוד לא דרכה בו.

שדה התעופה נראה כמו בסרט “מבצע אנטבה”. מגדל פיקוח שומם, קירות בטון אפלים, ספסלי עץ מהוהים – התשובה המקומית למסועי המזוודות – וממיזוג אויר אפשר לשכוח. הדיוטי פרי, למדנו ביציאה, עוד לא נפתח בגלל איזו שחיתות מקומית, אבל יהיה בסדר. המזוודות מגיעות בעגלות גדולות, מונחות על המשטחים ויאללה, ישראלים, לזהות את הציוד (אתם כבר מתארים לעצמכם את הסצנה). שעה וחצי של נסיעה (בצד שמאל, זכר למורשת הבריטית) משדה התעופה עד הקצה המזרחי של האי, קיוונגווה, ששם נמצאים החופים הכי יפים (את כל האי, שצורתו כצורת ים המלח ואורכו כ-80 ק”מ אפשר לחצות בשעתיים), כבר מלמדת הרבה על החיים כאן: בקתות וחושות קטנות מחומר וטיט, פה ושם פחונים מוקפים עצי דקל ובננות. ילדים ונשים יושבים בפתח הבקתות בנחת, מבשלים קסאווה, תפוחי אדמה מקומיים, מפצחים קוקוסים, לא ממהרים לשום מקום.

כמו בג’מייקה ובאיים טרופיים אחרים, העוני והדלות נראים הרבה יותר טוב שהם מוקפים בצמחייה טרופית וטורקיז של ים, ובאמת, אומרים לנו כאן, גם העניים שבכפריים, תושבי הבקתות, יכולים לספק את צרכיהם בקלות: קוטפים פירות טרופיים מהעצים, מטגנים דגים מהים, פה ושם איזו עז נותנת חלב ושתי תרנוגולות, וזהו, הם כמעט מסודרים. האוצר הכי גדול מבחינתם , שבו יש מחסור קבוע, הוא עפרון או עט.
בדרך על הכביש, עוצרים 200 ישראלים להפסקת קוקוס (סוף סוף הבנתי למה אני לא מצליחה אף פעם לפצח קוקוס. אפשר לפתוח אגוז אחד רק בעזרת דפיקה בקוקוס שני). העצירות הבאות כולן במחסומי משטרה, עם שוטרים מקומיים במדי חאקי המציצים לתוך האוטובוסים במבט קשוח. זנזיבר, מתברר, עשירה מאוד במחסומים ובשוטרים, תזכורת קטנה לעובדה שבכל זאת אנחנו באפריקה המזרחית המתעוררת.

בעוד אני נזכרת בסצנות מסרטים שראיתי על שוטרים אפריקאים חשדנים העוצרים תיירים לבדיקה במחסום, מסבירים לי שמעבר לעובדה שגם השוטרים ומשפחותיהם צריכים להתפרנס ממשהו (שוחד למשל), יש איזו בעיה עם הברחה מסיבית של משקה אלכוהולי חדש העשוי מפרי הפפאיה. לי זה נשמע דווקא רעיון טוב, אבל כאן מדובר בארץ מוסלמית, והשלטונות מנסים לבער את הנגע (ללא הואיל כנראה).

אחרי שעתיים, בסופה של דרך עפר ארוכה ומתפתלת, מגיעים לגן עדן של התיירים העשירים: מלון בלו ביי החדש לגמרי, קלאב בסגנון אוריינטלי-קולניאלי בבעלות משפחה לבנה מקניה. הרבה קשתות וערבסקות, הרבה גגות קש, פרחי בוגנוויליאה עזי צבע, פרפרים טרופיים, עצי קוקוס ודשא טרופי בשרני וחדים יפים וחדשים עם רצפות טרקוטה, מיזוג אויר, מאוורר תקרה ומיטות מחופות בכילות רומנטיות. ובקצה השביל הסוכרייה הגדולה: חוף ים שאפילו בהוואי ובג’מייקה אין כמותו. חול לבן צחור, מי טורקיז בהירים שקופים שמתחלפים לטורקיז עמוק יותר ככל שנודדות העין, בלי כסאות נוח, בלי תחנת מציל, בלי עמדות להשכרת קיאקים וציוד צלילה, בתולי לגמרי.

מלון בלו ביי הוא אחד מכמה מלונות-קלאבים ברמה של חמישה וארבעה כוכבים שהוקמו בחוף המזרחי של זנזיבר לצורכי התיירות המערבית המגלה את קסמי האי. מי שכבר נוהרים לכאן בהמוניהם הם האיטלקים, שלמענם הוקמו לא פחות משלושה מלונות לאורך החוף ובראשם בראבו, קלאב עליז בנוסח קלאב מד, עם חרוזים, משקאות חינם הנשפכים כמים ומסיבות סוערות עד אור הבוקר. המקומיים תפסו מהר מאוד את הפרינציפ. קריאות “צ’או” מלוות אותנו לכל אשר נלך, ודוכני המזכרות הלא חוקיים שעל החוף מתהדרים בשמות כמו “ג’יאני ורסאצ’ה” ו”צ’או במבינה”.

מלון בלו ביי, לעומת זאת, מתהדר בסוג של סולידיות יוקרתית, קולוניאלית משהו, עם עובדים מקומיים במדים מעוצבים שמשתדלים לתת שירות ברמה מערבית, אם כי לא תמיד מצליחים. ז’ראר, מנהל המלון, בחור שוויצרי נאה שגדל באפריקה, מספר שראיין 650 עובדים מקומיים ובחר מתוכם 150, וגם אלה לא לגמרי בעינינים. העניינים עדים לא מתקתקים, קווי הטלפון סובלים מהתנתקויות תכופות ומחירים שערורייתים, פה ושם יש טעות בחשבון, פה ושם אין מיזוג ברכב. אבל יחס יש ועוד איך. הזנזיברים, בניגוד לאחיהם בקניה, מאירי פנים, חייכנים, סקרנים ועדין קצת תמימים.

בוקר אחד הלכנו לבקר את הנשים בבקתות. הכפר שנכנסנו אליו, סמוך לים, נראה כמו מחנה פליטים בעזה עם נוף משופר. בחוץ ישבו נשים, סידרו מעט עגבניות קטנות בערמות כאילו היו יהלומים יקרים. דולר אחד – והורשינו להכנס פנימה. מזרונים על האדמה, פינת מטבחון עם טאבון מאבנים, פנת תרנגולות, בגדים שראו ימים נקיים יותר מונחים בפינה בערימה, אם הבית מקלפת תפוחי אדמה, וכולם מחייכים. שלפתי עט נובע וערמת ילדים הצטופפה סביבי. “האקונה מטאטה” (יהיה בסדר), אמרתי להם את המשפט היחיד שאני יודעת בסווהילית, והם פרצו בצחוק.

הנשים בזנזיבר יפות מאוד, מעודנות תווים, עטופות בבדים צבעוניים ותרבושים לראשיהן, אולי זכר ללל הכובשים שעברו באי במשך מאות שנים – פרסים והודים, סינים וערבים, פורטוגלים, גרמנים ובריטים – מה שניכר לא רק בגנטיקה, אלא גם בסגנונות הבנייה שניתן לראות בעיר הבירה זנזיבר, המכונה גם “עיר האבן”. והגברים? נראה שהם עושים חיים משוגעים. באי, על פי הדת המוסלמית, מותר ריבוי נשים, עד ארבע לגבר. הבעל מבקש את אישורה של אישה מספר אחת להביא הביתה את אשה מספר שתים, וכן הלאה. מלבד העניין הזה והמסגדים הפזורים פה ושם לצידי הדרך, קשה להאמין שזנזיבר היא מדינה ש-98 אחוז מתושביה מוסלמים. “הם סובלניים מאוד” מסבירה רונית הרשקוביץ. “מאוד לא קיצוניים בגישה שלהם לדת”.

“עד לפני כמה שנים תיירות בזנזיבר נראתה לתושבים אפשרות ריאלית בערך כמו האפשרות לפיתוח תרופה נגד סרטן אצלנו, אבל הנה, זה קרה”, אומרת הרשקוביץ, שהפכה ליועצת התיירות של נשיא זנזיבר, אחראית במידה רבה לחידוש היחסים בין זנזיבר המוסלמית לישראל.
איך זה קרה לה? בשנת 93, בעודה עובדת בחברת סקיי טורס כמפעילת תיירות לקניה ולאיי סיישל, נשלחה רונית הרשקוביץ (חברתו לחיים של השחקן פולי רשף ואם לבת, מאי) לכנס תיירות בסיישל. במטוס ישבה לידה משלחת רשמית מזנזיבר. “אחד מאנשי המשלחת” היא מספרת, “איש מרשים בתלבושת אפריקאית, עבר לידי, חייך והציג את עצמו: ‘אייזיק אייברמס ספטו’, מיניסטר אוף סטייט אנד פלנינג’. ‘ נעים מאוד’ עניתי, ‘רונית הרשקוביץ, איזראל’.

מפה לשם שקעו השניים בשיחה ערה על ענייני תיירות. השר ספטו דיבר על תוכניות התיירות העתידיות של זנזיבר, הרשקוביץ תרמה מהידע שלה, החליפו כרטיסי ביקור וחזרו איש איש לארצו. השר התרשם כנראה מאשת התיירות הישראלית שכן כעבור זמן קצר הגיעה מזנזיבר הזמנה רשמית למיסיז הרשקוביץ לבוא לביקור התרשמות באי – מדינת חסות של טנזניה, שיחסיה עם ישראל נותקו במלחמת ששת הימים.
הרשקוביץ נסעה מיד, היא סיירה באי, הוצגה אישית בפני נכבדים ושרי ממשלה ולבסוף בפני הנשיא דוקטור (לחינוך) סלמן אמור. “נו, מה דעתך עלינו?” שאל הנשיא. “עניתי לו בגילוי לב” היא מספרת. “יש לכם כזה אוצר נפלא ואתם לא עושים איתו כלום”. הנשיא התעניין מה לדעתה צריך לעשות והרשקוביץ לא התבלבלה. “דיברתי איתו על הפוטנציאל של האנשים ושל הטבע, על הצורך לפתח תשתית ומצד שני לשמור על שליטה, לא להשחית את הטבע, כי ראינו כבר מה קרה למומבסה”.

כעבור כמה חודשים הגיעה ארצה משלחת מזנזיבר בראשות השר ספטו, שביקש מהרשקוביץ לקשר בינו ובין אישים מרכזיים בארץ. “הפגשתי אותם עם ניסים זוילי (אז מזכ”ל מפלגת העבודה)”, היא מספרת. “הרי יחסים רשמיים בין המדינות לא היו, אבל שניהם היו לייבור פארטי (מפלגת העבודה) כך שהם זה לא היתה בעיה”. האורחים התרשמו מאוד מזווילי, “ומאז התחילו מגעים. זווילי הוזמן אליהם לביקור, הזנזיברים לחצו על משרד החוץ הטנזני לחדש את היחסים, אני הוזמנתי לשם כמה פעמים להביא איתי יועצים בתחומים שונים”.

הרשקוביץ הביאה לזנזיבר ים מומחים לבניית שדות תעופה, לחקלאות ולהדברת מחלות (ד”ר אלי שוורץ, מומחה למחלות זיהומיות שהכין לזנזיבר ים הצעה למיגור המלריה). עכשיו היא מנסה לארגן עם חברות משלוחי תרופות נגד מלריה. בשנת 1994 נחתם חוזה חידוש יחסים בין טנזניה לישראל, עם זנזיבר והרשקוביץ כשושבינים, וכרגע נמצאת הרשקוביץ כנציגה הרשמית של הממשל הטנזני בישראל, מה שאומר בעצם שכל מה שקשור בעסקי ישראל-זנזיבר, תיירות, קשרים דיפלומטיים עובר תחת משרדה.