היינות של דרום אפריקה

ב-2 בפברואר 1659, רשם ביומנו יאן ואן רייבק, המפקד הראשון של מושבת כף התקווה הטובה: "היום, השבח לאל, יוצר יין לראשונה מענבי הכף". בכוונתו היה, לרפא בעזרת יין את תחלואי הצפדינה שמהם סבלו המלחים שהפליגו אל הכף וממנו למסעות ארוכים. ב-1655 שתל איפוא את הגפנים הראשונות בגנה של חברת מזרח הודו ההולנדית (שאת תחנתה הקבועה בכף ייסד ב-1652), ולאחר מכן הרחיב את שטח הנטיעות גם לבושנוול, לאורכו של נהר אמסטל, הקרוי כיום ליסבק. תעשיית היין הקטנה שהתפתחה במהירות באזור הכף הייתה הראשונה ב"עולם החדש" שזכתה לתהילה בינלאומית. אחד מיינותיה, יין הקינוח מקונסטנטיה, היווה מצרך מבוקש בחצרות המלוכה האירופיות במאות ה-18 וה-19.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 חוותה דרא"פ את הכיבוש הבריטי, ואולם דווקא בגללו שיגשגה תעשיית היין – סכסוכים ממושכים בין בריטניה וצרפת הניעו את השוק הבריטי לחפש מקורות חלופיים ליין, ומושבותיה של
בריטניה, כדרא"פ ואוסטרליה, היוו מקורות כאלו. אך בחציה השני של המאה ידעה התעשייה את התקופה הגרועה בתולדותיה – תחרות שנולדה מחדש על השוק הבריטי מצד יינות צרפת, המלחמה האנגלו-בורית של סוף המאה ומעל לכל – מגיפת הפילוקסרה, הביאו אותה אל סף כיליון.

כדי למנוע אסון, הקימו השלטונות ב-1918 את ה- Ko-operatiewe Wynbouwers Vereniging) KWV) מעין קואופרטיב ממשלתי ששלט בתעשייה ביד רמה ונוקשה. יש הסבורים כי בשנות הבידוד של דרא"פ היה הוא הגורם שהחזיקה בחיים, ואולם השיטות היו דרקוניות, ולא תמיד מוצדקות – חוקי קרנטינה נוקשים, למשל, גרמו להיעדרותם של גפני שרדונה מהטרואר הדרום אפריקני במשך עשרות שנים.

חרף המגבלות שהטיל בידודה הבינלאומי הגובר של דרום אפריקה על התפתחות התעשייה, היא עלתה מדרגה בשנות ה-60 עם תחילת השימוש בתסיסות בטמפרטורות נמוכות ליינות לבנים. מאפיינים טכנולוגיים מתקדמים נוספים חדרו אליה אט אט.

קריסת משטר האפרטהייד נתן את האות להתפתחות מואצת. עד אז, סבלה תעשייה זו משליטת-יתר, מרגולציית-יתר, ובעיקר מחוסר היכולת לייצא את מוצריה בחופשיות. החירות המוחלטת שזכתה לה החל משנות ה-90 איפשרה ומאפשרת לדרא"פ להתחיל בהגשמת הפוטנציאל העצום שלה כספקית גדולה של יין איכותי.

אודות הטרואר וזני הענבים

אקלימו של הכף מתון מכפי שניתן היה לנחש לאור מיקומו, על קו הרוחב 35 מדרום. מפגש האוקיאנוסים באותה נקודה והשפעתו של זרם בנגואלה הזורם צפונה מאנטרקטיקה ממתן את הטמפרטורות, ויוצר בכף אקלים ים תיכוני למדי. לפיכך, אין להתפלא על כך שלא תמיד די ברמות המשקעים (בוודאי לא באזורים החמים יותר של הכף, ובאלה המרוחקים יותר מהים) שמספק לכרמים הטבע. השקיה מלאכותית, אפוא, היא פרקטיקה נפוצה בקרב מגדלי הענבים הדרום אפריקנים.


צילום: רונית הרשקוביץ

גם לפני פריצתה את הבידוד הבינלאומי הייתה תעשיית היין של דרא"פ תעשייה משכילה, שהשקיעה משאבים וזמן במחקר ובהתאמת זנים למיקרו-אקלימים ולסוגי קרקעות. מחקר זה הואץ, כמובן, מאז יישרו קו היצרנים המקומיים עם עמיתיהם במדינות עולם חדש מובהקות יותר, כקליפורניה ואוסטרליה.

את רוב יינותיהם הטובים מייצרים הדרום אפריקנים במערב כף התקווה הטובה, על תתי האזורים הרבים שבו.
ב-1973, כוננה בדרא"פ שיטה נוחה מאוד לסיווג אזורי מוגדר, שיטת ה-Wine Origin) WO). אזורים בגדלים שונים מוגדרים כ-WO וכך קורה ש-WO מסויים יכול להיכלל באחר. ה-WO הגדולים יותר נקראים WO Region ואילו אזורים קטנים עוד יותר מוגדרים WO ward / WO district / WO estate.

ככלל, רבים מאוד מהיינות הדרום אפריקנים הם יינות זניים (בשוק הפנימי יספיקו 75% מענבי זן מסויים כדי להגדיר יין כזני, ואילו ביינות המיועדים לייצוא מוצב הרף המקובל יותר של 85% מענבי זן נתון). עובדה זו לבדה הופכת את התווית הדרום אפריקנית נוחה לקריאה, בפרט לאור העובדה שגם ביינות גנריים רבים נוהגים יצרני דרא"פ לציין את הרכביהם הזניים על-גבי התווית.

דרא"פ נהנית ממגוון רחב של זני ענבים, כמעט כולם ממוצא אירופי.

בשנות ה-90 רבו מאוד הנטיעות של זנים בינלאומיים אציליים שמוצאם בעולם הישן, כקברנה סוביניון, מרלו, שרדונה וסוביניון בלאן. הם משמשים בייצור זנים בצידם של זנים נודעים רבים אחרים: קברנה פרנק, קאריניאן, סאנסו, קליירט בלאנש, קולומבאר, גווירצטראמינר, גארנאצ'ה נגרה, מאלבק, פלומינו, פינו נואר, סמיון וזנים רבים אחרים קיימים בטרואר הדרום אפריקני גם קיימים. מתבלט מעל כולם השנין בלאן – הזן לבן, בה"א הידיעה, של דרא"פ.

את אזור מוצאו של השנין בלאן מסגיר מייד שמו השני של הזן: פינו דה לואר. אומנם, את תהילתו ההיסטורית רכש בכמה מאזורי היין של מרכז עמק הלואר, כמו ווברה וסאבנייר, אך המקום היחידי האחר שבה מגיע השנין בלאן לגדולה הוא דרא"פ. גם השנין מכרמיה מעמיד יינות שהינם, במיטבם, מתקתקים אך מורכבים ומאוזנים להפליא.

מעניינים הם גם הזנים הלא מעטים שפותחו בדרא"פ עצמה, ונקלטו היטב בתעשיית היין שלה. הידוע שבהם הוא הפינוטאז': הכלאה משנות ה-20 של המאה הקודמת בין פינו נואר וסאנסו שמענביה מייצרים הדרום אפריקנים את כמה מיינותיהם הטובים ביותר.

אודות יקב בושנדאל (Boschendal)

ייצור היין בדרום אפריקה החל אמנם ביוזמתו של יאן ואן רייבק, אך היו אלה ההוגנוטים הצרפתים, שברחו ממולדתם לדרום אפריקה כמה שנים מאוחר יותר, שנסכו בייצור זה איכות. אחד המהגרים הללו, ז'אן לה לון, היה מי שהניח את אבן הפינה ב-1685 בחוות בושנדאל שלו, למה שהפך לימים להיות אחד היקבים הוותיקים ביותר בעולם החדש. מיומה הראשון סומנה האחוזה, שנותרה בידיים הוגנוטיות (בייחוד של משפחת דה וילייה, שאחד מבניה בנה בה את בית האחוזה המרשים, אחת הדוגמאות המרהיבות עין יותר של ארכיטקטורה הולנדית בדרום אפריקה) קרוב ל-200 שנה, כאזור מובחר מאין כמותו לגידול ענבי יין.

איכות הטרואר שלה – ממש בפיתחו של עמק פרנצ'הוק (Franschhoek) בין צמד הרים מסולעים, דרנקנשטיין (Drakenstein) וסימונסברג (Simonsberg) לא נעלם כמובן גם מעיניו של ססיל ג'והן רודס, ראש ממשלת מושבת הכף בסוף המאה ה-19, ומי שנרשם בספרי ההיסטוריה כבעל החזון הראשון במעלה בתולדות דרום אפריקה. בשיאה של מגפת הפילוקסרה שהשתוללה אז בדרום אפריקה מנע את הרס האחוזה, ושיקמה אגב כך שעקר את הכרמים הנגועים ונטע אחרים. הוא הקדיש תשומת לב מיוחדת לכרמים למרגלות הר סימונסברג, שהיו סמוכים מאוד לחווילתו, וידע מה הוא עושה: גם כיום, יותר ממאה שנים לאחר שניטעו, נחשבים כרמים אלה למובחרים ביותר בבושנדאל.

זמן קצר לאחר מכן, נרכשה האחוזה על-ידי תאגיד דה בירס הכל-יכול, ובמהלך המאה ה-20 התחלפו בעליה פעמים אחדות. ב-2005 רכשה את האחוזה קבוצת DGB – אחת הקבוצות הדינאמיות ביותר בתחום היינות והמשקאות החריפים בדרום אפריקה כיום. ב-DGB מתייחסים אל יקב בושנדאל כפנינה שבכתר, אוצר לאומי, שראשיה הם אוצריו. המחוייבות למורשת המכובדת מוחלטת. טובי האגרונומים והייננים ומיטב הציוד של המאה ה-21 מבטיחים כי מקומו של יקב בושנדאל בשורה הראשונה של יקבי העולם לא ייקפד.

אודות יקב בלינגהאם (Bellingham)

מאז ומעולם מצוי היה יקב בלינגהאם בחוד החנית של יצירת יינות שגיבים ופורצי-דרך, יינות שתמיד נותרו, בה בעת, נגישים, מאוזנים-היטב ובעיקר – נאמנים הן לטרואר הדרום אפריקני והן לאופי הזנים שמהם נעשו.

כיום, הניבה מורשת זו מבחר יינות מגוון להפליא. הוא מרגש ומלא חיות. מתוחכם, אך לא יומרני. מודרני, אך אלגנטי. קלאסי, אך חדשני. אין תימה, שיינות היקב הם מהאהובים בדרום אפריקה, ומהמוערכים על ידי צרכניהם הזרים.

הכרמים הראשונים ששימשו יקב זה, גם שהינו מוותיקי דרום אפריקה, ניטעו כבר לפני למעלה מ-350 שנה בעמק פרנצ'הוק (Franschhoek) היפה. ההיסטוריה יודעת לספר שאת אלף הגפנים הראשונות נטעו מהגר הולנדי, חריט ואנץ ואן וירן, ורעייתו – אחת מאותם פליטים הוגנוטים רבים, שברחו מהרדיפה הרצחנית על רקע דתי שחוו בצרפת מולדתם, והיו מי שיצקו איכות לתעשיית היין הצעירה של דרום אפריקה. היה זה ב-1693. דורות של כורמים וייננים עיבדו אותם ויצרו מענביהם יינות שתמיד היו איכותיים מאוד, אך לא פחות מכך – מגוונים ומלאי-אופי.

את העידן המודרני ביקב חנכו זוג הייננים ברנרד ופרדאג פודלאשוק, שרכשו את היקב בשנות ה-40'. הם הביאו עימם תנופת חדשנות שלא היה לה אח ורע, וייצרו בו את היין הדרום אפריקני הסמוק הראשון, את יינה הלבן היבש הראשון, את יין השיראז הזני הראשון של דרום אפריקה ועוד כהנה וכהנה המצאות וחידושים.

אל היקב, שגדל ושופץ פעמים אחדות, הצטרפו במהלך יובל השנים שחלף מאז נטל "פוד" (כפי שכונה ברנארד פודלאשוק) את המושכות לידיו, ייננים מהבכירים בדרום אפריקה. יחדיו הם יצרו בבלינגהאם את הסגנון הייחודי ליקב, המוגדר כ"קלאסיקה של העולם החדש". את הסגנון הזה גאים לטפח גם כיום ביקב, שלפני שנים אחדות הפך חלק מקבוצת DGB.

המאמר באדיבות חברת הכרם, יבואנית יקבי בושנדאל ובלינגהאם מדרום אפריקה. התמונות באדיבות יקב בושנדאל ויקב בלינגהאם.