גומבה, אגם טנגניקה, טנזניה

ד”ר ליוינגסטון וסטנלי הגיעו לכאן לחפש את מקור הנילוס וגילו שהמקור נובע בכלל באגם ויקטוריה ולא באגם טנגניקה.

שנה לפני שנולדתי הגיעה לכאן ג’יין גודול, סטודנטית מאנגליה, לחקור את הג’ונגל. השימפנזים ברחו ממנה. יום אחד היא שכחה לסגור את האוהל שלה ושימפנזה נועז בשם “זקן אפור” נכנס לאוהל ולקח לעצמו בננה. מאז, למשך 40 שנה, הקפידה ג’יין לחלק בננות לנקבות ולזכרים שהגיעו אחריהן.

ג’יין גודול הצליחה להתקרב אליהם, ללמוד עליהם הרבה. היא וצוות המחקר שלה חקרו את ההתנהגות החברתית, למדו את ה-DNA שלהם. בבדיקות נמצא שהשימפנזים דומים ב- 98.5% לבני האדם. כשמנסים להבין את המבנה המשפחתי, קשה להגיד איזה קופיף שייך למי. ראינו איך כל הזכרים מאכילים את כל התינוקות, מעניין אם הם חושבים שהם שלהם. עץ המשפחה נקבע לפי האמא ולא האבא. היא לא עושה חשבון, עושה את זה, תחת השמש, עם כולם.

שימפנזה

האם לחיות יש רגשות, שאלתי את ג’יין. היא חייכה וסיפרה לי כי לפעמים הנקבות המיוחמות הולכות לקבוצה אחרת. הנקבה והתינוק יחזרו לקבוצה רק במקום בו תהיה האם בטוחה שאכן ישמרו עליה. יש קנאה קשה בין השימפנזות הנקבות. הן חוששות שהזכרים יעניקו תשומת לב ליולדת וקיימת סכנה שיהרגו אותה. ממש כך. מסתבר שיש שימפנזים נועזים ויש ביישנים, כן ראיתי, ממש מקרוב, “שלדון” השימפנזה הביישן, הרגשתי שהוא פוסע הצידה, באטיות. ראינו גם שובבים, או סתם עצלנים. השימפנזים, כמונו, רבים מי יהיה בטופ, מי יהיה המנהיג.

קל לזהות דמיון ברגשות, בהתנהגות, במעשים ובתגובות. גם האהבה ולדאגה של אמא שימפנזה, לקופיפון הזעיר שלה, מציפה רגשות. התרגשתי לפגוש את ד”ר ג’יין גודול, אישה מפוארת, יפה, צנועה, דעתנית. כן, דיברנו גם על בני אדם, על שלום ועל מלחמה ועל תקווה. שם על חוף אגם טנגניקה, רחוק מהציוויליזציה, מוקפת בחברת צוות המחקר של ג’יין: ד”ר טוני, ד”ר דיוס מג’ונגו Deus Mjungu וחבורת המדריכים המקומיים בהנהגתה של “וורדן השמורה הפי” Warden Mrs Happiness. צעירה ידענית, מהירת מחשבה, יפה ושלווה. מנהיגה. שם, מנותקים מתקשורת, אני עוברת גמילה דיגיטלית בריאה, הרחק מהמשרד ומצלצולי הטלפון.

ערב שלם שוחחנו וחלמנו על עולם טוב יותר, על אנשים וחיות, חיות ואנשים ומה אפשר לעשות, כדי לשפר. טוני קרא לי “האופטימית”. תענוג להטעין את הבטרייה של הנשמה, בחברתם.

 ג'יין גודול ושימפנזים

להגן על השימפנזים

בשיחה עם ג’יין עולה הדאגה להמשך קיומם של השימפנזים. חשבנו איך אפשר להגן עליהם, ויחד עם זאת לאפשר לאנשים לבקר אותם, במינון הנכון, איך נבטיח לכבד אותם. שוב חזרנו לאותו דיון, על אינטגריטי וריספקט. איך היינו מבקשות שזה ישתנה, כאן ובכלל. אני נרתמת לשוחח על הנושא עם שר התיירות, לחשוב על פתרון.

חזרתי מהטרק עם המון שאלות ומחשבות.

שבתי עליזה, מחייכת, שמחה בעולמי. אני חוזרת בדמיוני למעלה השביל, מלווה בשיירת פרפרים, ציוץ הציפורים, קרני השמש מלטפות את הפירות האדומים, בסבך היער. למרגלותינו אגם טננגניקה המשנה את גווניו מתכול לירקרק, הלב פועם בחוזקה. צווחות השימפנזים מסתירים את הלמות ליבי הפועם, בהתרגשות, התמסרות נטו. התנתקות.

אני בדרכי חזרה, בסירה, הקפטן והצוות כל כך מסורים, מחויבים, מנומסים, מספרים לי את האגדה על סלע Nondwa, אותו הסלע בו מותר לכלה בדרכה לחתונה לעצור, להוריד לרגע את כיסוי הראש ולבקש בקשה. סלע בעל סגולות. גם אני עצרתי, התפללתי וביקשתי. מידי פעם חולפות על פנינו סירות עץ ענקיות ובתוכם עשרות אנשים ססגוניים בדרכם לסחור, לקנות ולמכור. זה לוקח אותי במחשבות אל סירות דומות אבל עם פליטים חסרי בית, בדרך לאירופה הקפואה, להישרדות. האם לזה אני קוראת חיים… עצוב. מימיני שטה סירה קטנטנה ובתוכה דייג, שט בשקט בסירה הדומה לקליפת אגוז.

פריים פסטורלי. על החוף משמאלי משתעשעת קבוצת קופי קולובוס ובצד מתקיים קרב זריז של בבון וקוף קולובוס, כנראה הבינו שלא כדאי, אז הפסיקו ראיתי שהלכו יד ביד בשלום, אל מעבה היער… או אולי רק דמיינתי.

ג'יין גודול ורונית הרשקוביץ

ג'יין גודול

ואלרי ג'יין מוריס גודול (Valerie Jane Morris Goodall) נולדה בלונדון ב-3 באפריל 1934.

מאז נערותה התעניינה בבעלי חיים, וב- 1957 נסעה לטייל בקניה, אז הבחין בה האנתרופולוג לואיס ליקי והעסיק אותה כמזכירתו. ג'יין הצעירה התחילה לעבוד וללמוד על חיי השימפנזים בשמורת גומבה בטנזניה ב- 1960 ובהמשך חזרה לאנגליה לטובת השכלה גבוהה. את תואר הדוקטור באתולוגיה (חקר בעלי חיים בסביבתם הטבעית) היא קיבלה מאוניברסיטת קיימברידג' ב- 1964.

גודול הייתה שונה מהחוקרים בני זמנה, בעיקר בכך שיצאה לתצפיות בשטח, בסביבת המחייה הטבעית של בעלי החיים. היא יצרה קירבה עם מושאי המחקר שלה, על כך יעידו תמונות רבות שלה במגע קרוב ואוהב עם השימפנזים. בין תגליותיה המהפכניות כי שימפנזים יודעים להכין כלים לשימושים שונים, למשל אכילה, וכי שימפנזים צדים לעיתים מתוך התנהגויות חברתיות אלימות.

ג'יין גודול הקימה מכון מחקר על שמה ב-1977 בשמורת גומבה. מאז ועד היום נפתחו שלוחות של המכון ברחבי העולם וד"ר גודול עומדת כסמל חי למאבק על זכויות בעלי החיים ושימור סביבתם הטבעית.

 

אפריל 2017:

חזרתי לגומבה עם חבורה עירונית סקרנית שהצטרפה אלי למסע גילויים משותף.

דנה ספקטור ורן שריג, גילי וזוגתו נועה, מרב סריג אנינת הטעם, צמד הצלמים אדי ורון וצוות המשרד האהוב, אליה ונועה.

שלושה ימים גרנו על חוף אגם טנגניקה, עם השימפנזים והבבונים.